הימורים ביהדות במקרא ובהקמת המדינה

כמו כל ברכה או נגע, תופעת ה- הימורים הנה חובקת עולם ולא פסחה אף על עם ישראל. נראה כי תופעת הימורים זו החלה מן העת העתיקה והשתכללה עד למצבה הנוכחי כפי שאנו מכירים אותה בימינו אנו.
עפ"י מסכת סנהדרין , חכמי ישראל בדורות הקדומים הטילו סנקציה על הימורים בישראל  ו-מהמרים בכך שהיו פסולים מלדון ולהעיד.
אף שבחלק מחגי ישראל כמו בחנוכה ופורים נוהגים אנו לשחק במשחקי מזל ו- הימורים בישראל, סביבון, והטלת פור, לא ראתה היהדות את המשחקים הללו ומשחקי הימורים בכלל בעין יפה. המשחקים ואף יותר מהם משחקי הפור וה- הימורים למיניהם, נחשבו עפ"י היהדות לפעילות סרק חסרת ערך ויוחסה לבטלנים שמילאו זמנם בריק ובעיסוק משפיל על פני לימוד תורה ודבקות בחיים הגונים. תופעת ה- הימורים בישראל והתנהגותם של ה-מהמרים, לא היה מקובל ומפאת כך התייחסו אליהם הרבנים ביד קשה ומנעו מאנשים אלו עזרה וסעד.
למרות כל אלו, התנהגות ה-מהמרים ותופעת ה- הימורים בישראל בעת ההיא אינה נחשבה בתלמוד לעבירה פלילית, אלא לעבירה מוסרית בלבד.

בתקופת ימי הביניים, נחשבו ה- הימורים לעבירות בקהילות יהודיות רבות. היו מן הרבנים שאף האמינו כי תופעת משחקי ה- הימורים תנחיל אסונות על הקהילה החל באסונות מול עולם היהדות וכלה במחלות וכו'.
ככל שהתמעטה האוכלוסייה היהודית בגטאות, אסרו הרבנים על כל קיום משחק מזל ו- הימורים ואף על משחקי חג הפורים וחג החנוכה כפי שציינתי דלהלן. למפרים איסור הימורים זה צפוי היה עונש פומבי משפיל.

מתוך דברים אלו אנו יכולים לראות כי מאוחר יותר במאה הארבע עשרה, בעיר "קרמונה" שבספרד, היו אי אלו רבנים שאף האשימו את תופעת ה- הימורים ואת ה-מהמרים כי התנהגותם הבלתי מוסרית במשחקי המזל, היא הגורם לאסון המגיפה השחורה.
בתקופה זו הטילו הרבנים חרם על תופעת ה- הימורים ועונשים חמורים על ה-מהמרים, החל בכך כי חובות הימורים לא נדונו בבתי המשפט, דרך קבורתם של המשחקים במשחקי הימורים שלא בבתי הקברות היהודים, נישואי מהמרים לא הותרו בחצר בית הכנסת וכלה בכך שלא נקרא משתתף במשחקי הימורים לעלות לתורה.

בשנת 1379, הגיעו משחקי הקלפים (סוג חדש של הימורים) מהמזרח לאירופה. היהודים חשו בבוז כלפי משחקי הימורים אלו ובחרו להחרימם. אנו מוצאים בתלמוד בפסוק "סור מרע" דו- שיח בעניין משחקי המזל ו- הימורים. בוונציה שבאיטליה, דחתה הקהילה היהודית כל מי שעסק ב- הימורים והיה יהודי. בהמשך הדרך התירה ההלכה את משחקי הקלפים לשעשוע בלבד בחתונות ואירועים משמחים אחרים .

כפי שראינו בפרק זה, היהדות אסרה וגינתה את העיסוק ב- הימורים ואף באופן חמור יותר את עיסוק הקבע בהם. על פי התלמוד, העוסקים ב- הימורים כבמקצועם נקראו "מפריחי יונים ומשחקים בקובייה" . עיסוק קבע זה ב- הימורים הסיר מהם את הילת המוסר, נחשדו הם בגזל ומפאת כך, היו הם פסולים לעדות וספגו סנקציות נוספות.

חשוב לציין, כי במדינות אסלאמיות הימורים אסורים באופן רשמי, מאז ועד היום ואילו כיום אף מוגבלת תופעת ה- הימורים בחקיקה ברוב מדינות העולם . עוד אוסיף כי בדת הנוצרית עד המאה ה-17 היה איסור דתי על הימורים ועיסוק בהם ניחשב "חטא שטני".

הקמת מוסדות ה- הימורים בישראל

תקופת קום המדינה הייתה מאופיינת בגירעונות כלכליים מסיביים. ההוצאות על ביטחון המדינה היו כבדות מנשוא ובשל כך החלו גורמים בעמדות מפתח במדינה באותה העת, לתור אחר הכנסות נוספות לקופת המדינה. כל אותן מקורות פנים מדינתיים וחוץ מדינתיים שהצליחו הגורמים בעמדות המפתח להשיג, לא היו דיים בסיפוק המערכת הציבורית המתפתחת ובשל כך חלש הדיון אודות גיוס הון לרווחת המדינה לתחומים חדשים ובהם גם לגורמים חדשים.

א. המלווה העממי- היווה פיתרון לגיוס צפוי בסכום של 12 מיליון לירות ישראליות. הרעיון הועלה בישיבת הממשלה שנערכה ב-31.8.1950 . גיוס הכספים הנ"ל נערך בדרך של איגרות חוב שזמן פדיונם הנו בעוד 25 שנים מיום הנפקתם וייחודם היה כי כל הרוכש איגרת חוב השתתף בהגרלה נושאת פרסים פטורה ממס . הפרסומים אודות אגרות אלו הדגישו את אלמנט ההשתתפות בהגרלה והצניעו את המטרות הלאומיות בגין גיוס הון לקופת רווחת המדינה. כפי שניתן לראות זהו סוג ה- הימורים הראשון במדינת ישראל.
הדיון בסוג זה של גיוס הון מהציבור העלה הסתייגויות וחששות מוסריות, אך לא היה די בכך כדי למנוע את אישורו.

ב. מפעל ההגרלות העברי- היווה את הפתרון לטווח הארוך יותר. הרי שמדובר במפעל הימורים עברי. ההון אשר צברה המדינה בדרכים שונות לא הספיק למימון והשקעה של מערכות הבריאות הסעד והחינוך ולכן חיפשה המדינה מקורות תקציביים חדשים למימון זה. הועלה רעיון של הקמת מפעל הגרלות (מוסד הימורים) שיופעל על ידי הרשויות עצמן, כאשר ההכנסות מהן יהוו את המקור התקציבי למימון מערכות הבריאות, הסעד והחינוך בתוך כל רשות. הדעות בעניין זה היו חלוקות, היו מי שטענו כי מפעל זה צריך להישאר בידי הממשלה עצמה ולא הרשות המקומית ואילו ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון צידד בדעה זו.
במהלך הדיון הטכני בידי איזה גוף יש להותיר מפעל זה, השתרבבו דעות מוסריות אשר מהן בחר להתעלם שר האוצר באותה העת. מכאן אנו למדים כי בדרך זו הוקם מוסד ה- הימורים הראשון. ההימורים הובאו למדינתנו כפתרון כלכלי ולא הימורים לשם בילוי והתעשרות הפרט.
משחקי ההימורים היו נגע מבחינה מוסרית, אך היות וצרכי המדינה גברו בעת ההיא, הרי ש- הימורים היוו פתרון כלכלי עבור מדינת ישראל.
חלוצי הקמת מוסדות ה- הימורים, לא התייחסו אל מפעל הפיס כאל מוסד הימורים, אלא סוג של מוסד רווחה, שיתרום לקופת המדינה. דעות מתריסות כנגד הימורים הוצנעו, ואילו דעות בעד הימורים על דרך שאלת הרווחה פורסמו והתעצמו.

ג. הועדה הבין משרדית- התכנסה בשנת 1951, כבר בשלב הדיון הראשוני ניתן היה לראות כי אין למוטיב המוסרי בהקמת מוסד הימורים זה משקל וכי הדיון הנו ברמה הטכנית גרידא.
מכאן ואילך הדרך מוכרת לנו, שכן מפעל הפיס מהווה את הגוף הרשמי ל-הימורים בישראל, כאשר מטרתו הראשונית הייתה צבירת הון לצורך מימון רווחת האוכלוסייה במדינת ישראל ולא מיסוד הימורים ומשחקי מזל. המועצה להסדר ההימורים בספורט ( טוטו ) הוקמה שנים לאחר מכן וקיבלה גם כן היתר מהמדינה לערוך הגרלות בנושא הספורט , כפי שציינתי קודם ה- הימורים במדינת ישראל הוקמו לצורך פתרון כלכלי, אך אט אט השתרשה תופעת ה- הימורים כחלק מן התרבות הישראלית.
 

סנהדרין, ג' ג'- אחד מ20 כרכי התלמוד הבבלי שעסקו בסמכויות הסנהדרין וקבעו סמכויותיו של ביהמ"ש העליון היהודי דאז.
פנינה אלדר, מכון "אלדר" ליעוץ וטיפול בהתמכרויות, "טיפול במהמרים כפייתיים"
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף כד/ב
ויקפידה
ג.מ ישיבת הממשלה ס"ה/ש"י 31.8.1950.
דבר (1950). 11 לאוגוסט:1